הבית המסתורי | סיפור - תכלתSהמלכה

כתבתם סיפור מרתק או אגדה סוחפת?
בואו לשתף!
שלח תגובה
תכלתSהמלכה
דרגה 40
דרגה 40
הודעות: 6617
הצטרף: 29 אוגוסט 2018, 01:59
מין: נקבה

הבית המסתורי | סיפור - תכלתSהמלכה

#1

שליחה על ידי תכלתSהמלכה » 26 פברואר 2020, 22:19

הבית המסתורי/תכלתSהמלכה - מעיין

אני זוכרת איך הכל התחיל...
"חורף, 1978, שלג קר ירד בערי רוסיה, ואני ומשפחתי מתחבאים מתחת לשמיכות מפני הקור.
שמענו את הדלת נפתחת ונסגרת, היינו אדישים. תמימים. חשבנו שזו הרוח החזקה, אך מה שלא ידענו, זה שבערב הזה יתחיל הסיפור שילווה אותי שנים רבות...
הסיפור התרחש בלילה הקר של רוסיה, כל משפחתי מתחבאת מתחת לשמיכות הצמר שלנו בסלון. ואז הדלת נפתחה למחצה, ונטרקה. ונפתחה שוב, ונטרקה. כך מידי פעם. עד שהיא נפתחה, ולא נטרקה. נשארה פתוחה. אחותי הקטנה בת השבע ניגשה לבחוץ לראות מדוע הדלת נפתחת ונטרקת, ולפתע נשמעה צעקה חזקה "אההה!!", היה זה הקול של אחותי הקטנה! היא נעלמה. כאילו לא הייתה.
איך אני יודעת את זה? אחי הבכור יצא לבדוק, וגם הוא נעלם בצרחה אימתנית. קמתי מהספה, ונעלתי את הדלת, לפתע היה ברק חזק, כשהסתובבתי, הוריי לא היו שם. גם הם נעלמו. התחלתי לחשוד שמשהו מוזר קורה פה, הלכתי לחדרי, האור נדלק וראיתי מישהו עם גלימה וכובע בצבע שחור, שמחזיק תמונה של המשפחה שלי, אבל... על הפרצוף שלי צויר סימן שאלה. והאור נכבה. ברחתי לסלון וניסיתי להירגע, אבל הברקים והרעמים לא עזרו במיוחד, אז חזרתי לחדר ובחשש הדלקתי את האור, החדר היה ריק, אבל היה פתק על המיטה, והיה כתוב בו:
"מה עושים כשאהבה מתה
הייתה ועכשיו נעלמה
עטיפה שמכסה את האדם
שלא תחזור עוד לעולם
יבשה שהתפרקה מהעולם כמו
תבלין שמוסיף טעם לחיים"
לא הבנתי את המשמעות, אבל אז קלטתי!
האות הראשונה משפט מרכיבה משפט חדש!
"מה עושים כשאהבה מתה
הייתה ועכשיו נעלמה
עטיפה שמכסה את האדם
שלא תחזור עוד לעולם
יבשה שהתפרקה מהעולם כמו
תבלין שומסיף טעם לחיים"
מ ה ע ש י ת ?
מה עשיתי?
הרגשתי פתאום מסוחררת, עיניי הלכו ונעצמו ולאט לאט נרדמתי...
"מממ! מממ!! מממממ!" התעוררתי בבהלה עם כיסוי על הפה, סובבתי את ראשי ימינה וראיתי את בני משפחתי לצידי, נדהמתי. לא חשבתי שבלילה שיגרתי יקרה אירוע כזה לא צפוי...
לפתע נכנס אדם עם מסיכה וגלימה בצבע שחור שהוריד לי את כיסוי הפה, ניסיתי לזוז, אך ידיי נקשרו אל הכיסא שעליו ישבתי, וכך גם כל משפחתי.... "מה זה?! מי אתה?! תשחרר אותי!" צעקתי. "ששש... תרגעי כבשה קטנה... את תיהי הקורבן המושלם..." האיש יצא מהחדר וצחקק צחוק מרושע... הקורבן המושלם? נלחצתי וסובבתי את ראשי שמאלה וגיליתי ליד הכיסא שעליו אני יושבת מסמר, ניסיתי להתקרב אל המסמר והצלחתי, שחררתי את הקשר, ורצתי לשחרר את כל משפחתי, אבל לפתע נכנס האיש לחדר, אז רצתי בחזרה לכיסא ושיקרתי שהידיים שלי עדיין קשורות, "אגב, שכחתי להגיד... אני אגיע עוד כשעתיים לראות את הקורבנות החדשים שלי... תיהנו מהחיים שלכם כל עוד אתם בבית של לוציפר חחחחחחחחחחחח" אמר, וטרק את דלת החדר, קפצתי מהכיסא מהר וניסיתי לפתוח את הדלת, אך היא הייתה נעולה, רצתי מהר לשחרר את בני משפחתי, אך הקשרים היו חזקים מדי, תחילה שחררתי את אבי, שיעזור לי לפתוח את שאר הקשרים, אבל לא הספקנו, לוציפר נכנס לחדר ושחרר חומר מטשטש, הספקתי לברוח מהחלון לפני שנרדמתי גם אני, רצתי מהר לכיוון ביתי אבל... הוא נעלם. כאילו מעולם לא נבנה. נדהמתי, פניתי לאישה קשישה שעברה לידי ברחוב ושאלתי אותה לאן נעלם הבית שהיה פה, "הבית? הוא נהרס לפני כשנים רבות, מאז שאני זוכרת הבית הזה לא היה קיים, האמת, אני לא חושבת שאף אחד זוכר את הבית הזה, הוא מוכר כאגדה בעיר שלנו. למה את שואלת ילדה?" ענתה האישה, "אממ.. אני גרתי בו, אני נולדתי פה, וכך גם כל האחים שלי..." עניתי. "רגע רגע רגע... את נולדת בו?" "כן, וכך גם גם ההורים שלי..." "אהה... אני מבינה שסיפרו לך את הסיפור על בית החולים..."
"איזה סיפור?" שאלתי בתדהמה לפתע האישה החלה להיעלם, כאילו היא מתפוררת "רק אדם אחד יודע את הסיפור המלא" אמרה "יש כאלו שטענו שהבית מעולם לא היה קיים... אבל יש רק אחד שיודע את האמת... נרי.. הוא גר ב..." לפתע האישה הפכה לשקופה לגמרי, כמו רוח, ועלתה למעלה ולמעלה... "רגע! חכי! לא אמרת לי איפה הוא גר!" צעקתי לה "תמצאי את נרי, תתקני הכל, אבל רק תיזהרי מ..." "אבל ממי להיזהר?!, אוך לעזאזאל!" האישה נעלמה. "אוף, איך אמצא את נרי עכשיו?! ולמה דווקא אני?! מה עשיתי שאני צריכה לתקן?!" חשבתי לעצמי, היה לי כל כך הרבה שאלות ומעט מדי תשובות.. הייתי חייבת עזרה, ואז נזכרתי! כשברחתי ראיתי שלט שהיה כתוב עליו "לבית הכנסת של נרי פינטוב – תפנו ימינה" עכשיו אני מבינה את משמעות השלט, לבית הכנסת של נרי פינטוב – תפנו ימינה. חזרתי למקום בו היה השלט, ופניתי ימינה, לפתע ראיתי בית עתיק, כולו מכוסה קורי עכביש, עם תמרור שכתוב עליו "עצור", עצרתי לרגע לחשוב האם כדאי להיכנס, והגעתי להחלטה, החלטתי להיכנס בשביל המשפחה שלי, נקשתי על הדלת, הרגשתי כאילו היא תישבר אם אנקוש חזק מדי, לכן צילצלתי בפעמון, הפעמון בקושי עבד, אבל למזלי שמעו אותי ופתחו לי את הדלת. "מי החוצפן שחושב שאפשר להפריע לי באמצע השינה?!" ראיתי איש זקן, שבקושי הולך וקולו צרוד. "כן גברת צעירה, מה את מחפשת פה? אני אדם זקן ואין לי מה להציע לך, קחי כל מה שתרצי מפה, לא שנשאר מהבית הזה הרבה" אמר האיש הזקן, "אני לא באתי לקחת מפה דברים, אני באתי לדבר איתך, שמך הוא נרי נכון?" שאלתי, "אכן זהו שמי, על מה באת לדבר איתי ילדה?" שאל "אני מניחה ששמעת על הבית שעמד בקצב הרחוב.." אמרתי "או.. כמה שנים לא שמעתי את זה..." אמר האיש הזקן, "מה זאת אומרת? אתה יודע מה קרה לו?" שאלתי "כן, היכנסי ואספר לך את הסיפור" נכנסתי והאיש הזקן החל לספר. "לפני שנים רבות, במקום בו עמד הבית, עמד בית החולים "לאונרדו", כולם בכל העיר באו רק לשם, באו מכל רחבי העולם כדי לקבל טיפול שם, אבל היה לקוח אחד, שלא היה מרוצה מהשירות שם, ונקבע שם מותו. רוחו של האדם חזרה לבית החולים וגרמה לבעיות כלכליות, בקבוקים יקרים מאוד נשברו, חלונות המקום התנפצו, מיטות החולים נעלמו באופן מסתורי, התקשרו לטלפון ולא שמעו קול, התמונות של מייסדת בית החולים הוחלפו בתמונות עם איש עם גלימה ומסיכה שחורה מאחורה" "רגע רגע רגע, אמרת איש עם גלימה ומסיכה שחורה?!" "כן, את מכירה אותו?" "מה שמו?" שאלתי "אני חושב ששמו היה.. לוציפר! כן, שמו היה לוציפר" נדהמתי. אבל לא אמרתי לאיש הזקן למה וביקשתי שימשיך בסיפור "לאחר כל המקרים המוזרים, מייסדת המקום, גברת מילר, החליטה לסגור את המקום, ולאחר פרק זמן עמד במקום אותו הבית, איש לא ידע מתי התחילו לבנות אותו, ומתי סיימו לבנות אותו, יש כאלה שטוענים שהבית מעולם לא היה קיים, יש כאלה שאומרים שאני סתם זקן טרחן שמדמיין דברים, אבל אולי, רק אולי, הכל יכול להיות..." הכל התבאר במוחי, מילר זהו שם המשפחה שלי, סבתא שלי לא רצתה לשנות את שם משפחתה, לכן זו לא היא, אבל בעבודה של אימי כולם קוראים לה גברת מילר ולא בשמה הפרטי, אז רוצים להתנקש בי בגלל בית החולים של אימי? "תודה רבה לך נרי, עזרת לי מאוד" עניתי, "תודה רבה לך ילדה, הרבה זמן לא פרקתי ככה, אני סומך עלייך שתתקני את המצב, בהצלחה ילדה!" אמר נרי, יצאתי מהבית מבולבלת, אבל עם קצה חוט, הבנתי שאני צריכה לחזור למקום בו נחטפתי. חזרתי בעקבותיי כל ה דרך עד לאותו מקום מפחיד, כשהגעתי לבית הרגשתי צמרמורת, ולא, היא לא הייתה נעימה במיוחד... פחדתי ממה שעשו לבני משפחתי, ממה שיעשו לי כשאכנס לשם...
נקשתי על הדלת, והיא נפתחה לבד..
התחלתי לחשוש, המסדרון נראה שרוף ומפחיד, אפילו החלון היה שונה, משהו, או מישהו, שינה את המקום... ואז... פאף! נרדמתי. ללא שום הכנה מוקדמת, כשעייני התעוררו הדבר הראשון שראיתי היה את האיש המוזר עם הגלימה השחורה מסתכל עליי... ולוחש לי: "כבשה טיפשה! למה ברחת? לוציפר מאוד כועס! אבל לא לאורך זמן... את הכבשה הקטנה שהכי רציתי... יורשת העצר... מה חשבת, שאת ומשפחתך תוכלו לקבוע את מותי בלי שום הכנה מוקדמת?! בלי שום סמכות?!, בלי שום ידיעה?
לא לא לא... אין לך מושג עם מי הסתבכת ילדה קטנה... תסתכלי לתמונות שבצד... תמונות יפיפיות נכון? הן של הנשמות האהובות עליי... אבל... יש ריבוע ריק בפינה, והוא מחכה רק לך, אז תבואי אליו... אל תפחדי..." התחלתי לעצום את עיניי, ולאט לאט טושטשתי ונרדמתי...
"אוי לא! אני חייבת לקום מהר!" חשבתי לעצמי "קומי, קומי, קומי!" קמתי בזמן המתאים, כמעט לפני שנכנסתי אל התמונה תפסתי את לוציפר בגרון והעפתי אותו מגופי, ראיתי חבל לצידי, תפסתי וקשרתי את לוציפר, "אל תדאג, כבשה קטנה, יש ריבוע שמחכה במיוחד בשבילך.." לחשתי לו, "זה עוד לא נגמר! אני עוד אחזורררררר!!!!!" צעק לוציפר, ובין רגע נכנס לתוך התמונה, "אל תדאגו משפחה יקרה, אני אציל אתכם, אני רק צריכה למצוא פטיש או מקל או...פנס?" ראיתי פנס עומד לצידי אבל זה לא היה פנס, הוא לא הוציא אור, אבל היה כתוב עליו בפעולה, הנחתי שהוא מוציא אור שאני לא יכולה לראות, אז כיוונתי אותו אל התמונות, היה אור גדול, אבל הצלחתי, משפחתי יצאה מהתמונות. "כל הכבוד מתוקה שלי! הצלת אותי ואת כל משפחתך, ידעתי שתביני את הרמז שלי!" אמרה אימי, "הרמז שלי?" שאלתי, "מי את חושבת שהייתה האישה העתיקה שראית, הנשמה שלי הצליחה לברוח והפכה לאישה זקנה, לכן גם היא התפוררה, כי לוציפר כלא אותה בתמונה, ולתמונה הייתה בינה מלאכותית, לכן התפוררתי, כי התמונה חטפה את נשמתי, אבל העיקר שהצלת אותי ואת בני משפחתך! וכעת, אפשר לצאת מפה!" הייתי כל כך נרגשת, לא האמנתי שזה יכל להיגמר ככה, ולא בצורה אחרת..."
חזרנו לבית, הבית עמד במקום, השלט שמוביל לבית של נרי נעלם, וסופת השלג החזקה שהתחילה כלילה קריר, סיימה את ההרפתקה הזו.
[+] אבל כנראה שלעולם לא אדע למה הבית נעלם...
תמונה

הסוף
~לא בוכים על העבר, חיים את ההווה

תמונה
תודה ענקית לYONATAN על החתימה המושלמת!

תכלתSהמלכה + רום12
הזוג הוותיק באתר


(שבמקרה מתחתנים ב7.7 בשרת הרה בשעה 20:00 בקומת האופנה)

Baba
דרגה 38
דרגה 38
הודעות: 5964
הצטרף: 15 מרץ 2018, 07:22
מין: זכר

#2

שליחה על ידי Baba » 27 פברואר 2020, 16:00

סיפור מ-ד-ה-י-ם!!!!!!!!!!!
כל הכבוד לך על ההשקעה!!
תמונה
방탄소년단 영원히

Army BTS

"אם טאה הוא בטטה, אני בטטה 4"

בקרו בגלריה שלי עוד היום! לחצו כאן כדי להגיע לגלריה

תכלתSהמלכה
דרגה 40
דרגה 40
הודעות: 6617
הצטרף: 29 אוגוסט 2018, 01:59
מין: נקבה

#3

שליחה על ידי תכלתSהמלכה » 27 פברואר 2020, 17:00

Baba כתב:
27 פברואר 2020, 16:00
סיפור מ-ד-ה-י-ם!!!!!!!!!!!
כל הכבוד לך על ההשקעה!!
טנקס כבשה קטנה :D :lol:
לא ציפיתי שמישהו יקרא את הסיפור הארוך הזה באמת :lol:
~לא בוכים על העבר, חיים את ההווה

תמונה
תודה ענקית לYONATAN על החתימה המושלמת!

תכלתSהמלכה + רום12
הזוג הוותיק באתר


(שבמקרה מתחתנים ב7.7 בשרת הרה בשעה 20:00 בקומת האופנה)

Baba
דרגה 38
דרגה 38
הודעות: 5964
הצטרף: 15 מרץ 2018, 07:22
מין: זכר

#4

שליחה על ידי Baba » 28 פברואר 2020, 13:39

תכלתSהמלכה כתב:
27 פברואר 2020, 17:00
Baba כתב:
27 פברואר 2020, 16:00
סיפור מ-ד-ה-י-ם!!!!!!!!!!!
כל הכבוד לך על ההשקעה!!
טנקס כבשה קטנה :D :lol:
לא ציפיתי שמישהו יקרא את הסיפור הארוך הזה באמת :lol:
תצפי, אני קורא פה עד הסוף רק סיפורים שמעניינים אותי וזה סיפור מעולההה
תמונה
방탄소년단 영원히

Army BTS

"אם טאה הוא בטטה, אני בטטה 4"

בקרו בגלריה שלי עוד היום! לחצו כאן כדי להגיע לגלריה

מורושקה
דרגה 14
דרגה 14
הודעות: 740
הצטרף: 11 יולי 2019, 08:51
מין: נקבה

#5

שליחה על ידי מורושקה » 08 מרץ 2020, 00:24

וואו את כותבת ממש יפהה, מדהימהה
הסיפור פשוט מרתק
爪ㄖ尺

lihil
דרגה 28
דרגה 28
הודעות: 3035
הצטרף: 17 אוגוסט 2019, 16:23
מין: נקבה

#6

שליחה על ידי lihil » 28 מרץ 2020, 19:58

תכלתSהמלכה כתב:
26 פברואר 2020, 22:19
הבית המסתורי/תכלתSהמלכה - מעיין

אני זוכרת איך הכל התחיל...
"חורף, 1978, שלג קר ירד בערי רוסיה, ואני ומשפחתי מתחבאים מתחת לשמיכות מפני הקור.
שמענו את הדלת נפתחת ונסגרת, היינו אדישים. תמימים. חשבנו שזו הרוח החזקה, אך מה שלא ידענו, זה שבערב הזה יתחיל הסיפור שילווה אותי שנים רבות...
הסיפור התרחש בלילה הקר של רוסיה, כל משפחתי מתחבאת מתחת לשמיכות הצמר שלנו בסלון. ואז הדלת נפתחה למחצה, ונטרקה. ונפתחה שוב, ונטרקה. כך מידי פעם. עד שהיא נפתחה, ולא נטרקה. נשארה פתוחה. אחותי הקטנה בת השבע ניגשה לבחוץ לראות מדוע הדלת נפתחת ונטרקת, ולפתע נשמעה צעקה חזקה "אההה!!", היה זה הקול של אחותי הקטנה! היא נעלמה. כאילו לא הייתה.
איך אני יודעת את זה? אחי הבכור יצא לבדוק, וגם הוא נעלם בצרחה אימתנית. קמתי מהספה, ונעלתי את הדלת, לפתע היה ברק חזק, כשהסתובבתי, הוריי לא היו שם. גם הם נעלמו. התחלתי לחשוד שמשהו מוזר קורה פה, הלכתי לחדרי, האור נדלק וראיתי מישהו עם גלימה וכובע בצבע שחור, שמחזיק תמונה של המשפחה שלי, אבל... על הפרצוף שלי צויר סימן שאלה. והאור נכבה. ברחתי לסלון וניסיתי להירגע, אבל הברקים והרעמים לא עזרו במיוחד, אז חזרתי לחדר ובחשש הדלקתי את האור, החדר היה ריק, אבל היה פתק על המיטה, והיה כתוב בו:
"מה עושים כשאהבה מתה
הייתה ועכשיו נעלמה
עטיפה שמכסה את האדם
שלא תחזור עוד לעולם
יבשה שהתפרקה מהעולם כמו
תבלין שמוסיף טעם לחיים"
לא הבנתי את המשמעות, אבל אז קלטתי!
האות הראשונה משפט מרכיבה משפט חדש!
"מה עושים כשאהבה מתה
הייתה ועכשיו נעלמה
עטיפה שמכסה את האדם
שלא תחזור עוד לעולם
יבשה שהתפרקה מהעולם כמו
תבלין שומסיף טעם לחיים"
מ ה ע ש י ת ?
מה עשיתי?
הרגשתי פתאום מסוחררת, עיניי הלכו ונעצמו ולאט לאט נרדמתי...
"מממ! מממ!! מממממ!" התעוררתי בבהלה עם כיסוי על הפה, סובבתי את ראשי ימינה וראיתי את בני משפחתי לצידי, נדהמתי. לא חשבתי שבלילה שיגרתי יקרה אירוע כזה לא צפוי...
לפתע נכנס אדם עם מסיכה וגלימה בצבע שחור שהוריד לי את כיסוי הפה, ניסיתי לזוז, אך ידיי נקשרו אל הכיסא שעליו ישבתי, וכך גם כל משפחתי.... "מה זה?! מי אתה?! תשחרר אותי!" צעקתי. "ששש... תרגעי כבשה קטנה... את תיהי הקורבן המושלם..." האיש יצא מהחדר וצחקק צחוק מרושע... הקורבן המושלם? נלחצתי וסובבתי את ראשי שמאלה וגיליתי ליד הכיסא שעליו אני יושבת מסמר, ניסיתי להתקרב אל המסמר והצלחתי, שחררתי את הקשר, ורצתי לשחרר את כל משפחתי, אבל לפתע נכנס האיש לחדר, אז רצתי בחזרה לכיסא ושיקרתי שהידיים שלי עדיין קשורות, "אגב, שכחתי להגיד... אני אגיע עוד כשעתיים לראות את הקורבנות החדשים שלי... תיהנו מהחיים שלכם כל עוד אתם בבית של לוציפר חחחחחחחחחחחח" אמר, וטרק את דלת החדר, קפצתי מהכיסא מהר וניסיתי לפתוח את הדלת, אך היא הייתה נעולה, רצתי מהר לשחרר את בני משפחתי, אך הקשרים היו חזקים מדי, תחילה שחררתי את אבי, שיעזור לי לפתוח את שאר הקשרים, אבל לא הספקנו, לוציפר נכנס לחדר ושחרר חומר מטשטש, הספקתי לברוח מהחלון לפני שנרדמתי גם אני, רצתי מהר לכיוון ביתי אבל... הוא נעלם. כאילו מעולם לא נבנה. נדהמתי, פניתי לאישה קשישה שעברה לידי ברחוב ושאלתי אותה לאן נעלם הבית שהיה פה, "הבית? הוא נהרס לפני כשנים רבות, מאז שאני זוכרת הבית הזה לא היה קיים, האמת, אני לא חושבת שאף אחד זוכר את הבית הזה, הוא מוכר כאגדה בעיר שלנו. למה את שואלת ילדה?" ענתה האישה, "אממ.. אני גרתי בו, אני נולדתי פה, וכך גם כל האחים שלי..." עניתי. "רגע רגע רגע... את נולדת בו?" "כן, וכך גם גם ההורים שלי..." "אהה... אני מבינה שסיפרו לך את הסיפור על בית החולים..."
"איזה סיפור?" שאלתי בתדהמה לפתע האישה החלה להיעלם, כאילו היא מתפוררת "רק אדם אחד יודע את הסיפור המלא" אמרה "יש כאלו שטענו שהבית מעולם לא היה קיים... אבל יש רק אחד שיודע את האמת... נרי.. הוא גר ב..." לפתע האישה הפכה לשקופה לגמרי, כמו רוח, ועלתה למעלה ולמעלה... "רגע! חכי! לא אמרת לי איפה הוא גר!" צעקתי לה "תמצאי את נרי, תתקני הכל, אבל רק תיזהרי מ..." "אבל ממי להיזהר?!, אוך לעזאזאל!" האישה נעלמה. "אוף, איך אמצא את נרי עכשיו?! ולמה דווקא אני?! מה עשיתי שאני צריכה לתקן?!" חשבתי לעצמי, היה לי כל כך הרבה שאלות ומעט מדי תשובות.. הייתי חייבת עזרה, ואז נזכרתי! כשברחתי ראיתי שלט שהיה כתוב עליו "לבית הכנסת של נרי פינטוב – תפנו ימינה" עכשיו אני מבינה את משמעות השלט, לבית הכנסת של נרי פינטוב – תפנו ימינה. חזרתי למקום בו היה השלט, ופניתי ימינה, לפתע ראיתי בית עתיק, כולו מכוסה קורי עכביש, עם תמרור שכתוב עליו "עצור", עצרתי לרגע לחשוב האם כדאי להיכנס, והגעתי להחלטה, החלטתי להיכנס בשביל המשפחה שלי, נקשתי על הדלת, הרגשתי כאילו היא תישבר אם אנקוש חזק מדי, לכן צילצלתי בפעמון, הפעמון בקושי עבד, אבל למזלי שמעו אותי ופתחו לי את הדלת. "מי החוצפן שחושב שאפשר להפריע לי באמצע השינה?!" ראיתי איש זקן, שבקושי הולך וקולו צרוד. "כן גברת צעירה, מה את מחפשת פה? אני אדם זקן ואין לי מה להציע לך, קחי כל מה שתרצי מפה, לא שנשאר מהבית הזה הרבה" אמר האיש הזקן, "אני לא באתי לקחת מפה דברים, אני באתי לדבר איתך, שמך הוא נרי נכון?" שאלתי, "אכן זהו שמי, על מה באת לדבר איתי ילדה?" שאל "אני מניחה ששמעת על הבית שעמד בקצב הרחוב.." אמרתי "או.. כמה שנים לא שמעתי את זה..." אמר האיש הזקן, "מה זאת אומרת? אתה יודע מה קרה לו?" שאלתי "כן, היכנסי ואספר לך את הסיפור" נכנסתי והאיש הזקן החל לספר. "לפני שנים רבות, במקום בו עמד הבית, עמד בית החולים "לאונרדו", כולם בכל העיר באו רק לשם, באו מכל רחבי העולם כדי לקבל טיפול שם, אבל היה לקוח אחד, שלא היה מרוצה מהשירות שם, ונקבע שם מותו. רוחו של האדם חזרה לבית החולים וגרמה לבעיות כלכליות, בקבוקים יקרים מאוד נשברו, חלונות המקום התנפצו, מיטות החולים נעלמו באופן מסתורי, התקשרו לטלפון ולא שמעו קול, התמונות של מייסדת בית החולים הוחלפו בתמונות עם איש עם גלימה ומסיכה שחורה מאחורה" "רגע רגע רגע, אמרת איש עם גלימה ומסיכה שחורה?!" "כן, את מכירה אותו?" "מה שמו?" שאלתי "אני חושב ששמו היה.. לוציפר! כן, שמו היה לוציפר" נדהמתי. אבל לא אמרתי לאיש הזקן למה וביקשתי שימשיך בסיפור "לאחר כל המקרים המוזרים, מייסדת המקום, גברת מילר, החליטה לסגור את המקום, ולאחר פרק זמן עמד במקום אותו הבית, איש לא ידע מתי התחילו לבנות אותו, ומתי סיימו לבנות אותו, יש כאלה שטוענים שהבית מעולם לא היה קיים, יש כאלה שאומרים שאני סתם זקן טרחן שמדמיין דברים, אבל אולי, רק אולי, הכל יכול להיות..." הכל התבאר במוחי, מילר זהו שם המשפחה שלי, סבתא שלי לא רצתה לשנות את שם משפחתה, לכן זו לא היא, אבל בעבודה של אימי כולם קוראים לה גברת מילר ולא בשמה הפרטי, אז רוצים להתנקש בי בגלל בית החולים של אימי? "תודה רבה לך נרי, עזרת לי מאוד" עניתי, "תודה רבה לך ילדה, הרבה זמן לא פרקתי ככה, אני סומך עלייך שתתקני את המצב, בהצלחה ילדה!" אמר נרי, יצאתי מהבית מבולבלת, אבל עם קצה חוט, הבנתי שאני צריכה לחזור למקום בו נחטפתי. חזרתי בעקבותיי כל ה דרך עד לאותו מקום מפחיד, כשהגעתי לבית הרגשתי צמרמורת, ולא, היא לא הייתה נעימה במיוחד... פחדתי ממה שעשו לבני משפחתי, ממה שיעשו לי כשאכנס לשם...
נקשתי על הדלת, והיא נפתחה לבד..
התחלתי לחשוש, המסדרון נראה שרוף ומפחיד, אפילו החלון היה שונה, משהו, או מישהו, שינה את המקום... ואז... פאף! נרדמתי. ללא שום הכנה מוקדמת, כשעייני התעוררו הדבר הראשון שראיתי היה את האיש המוזר עם הגלימה השחורה מסתכל עליי... ולוחש לי: "כבשה טיפשה! למה ברחת? לוציפר מאוד כועס! אבל לא לאורך זמן... את הכבשה הקטנה שהכי רציתי... יורשת העצר... מה חשבת, שאת ומשפחתך תוכלו לקבוע את מותי בלי שום הכנה מוקדמת?! בלי שום סמכות?!, בלי שום ידיעה?
לא לא לא... אין לך מושג עם מי הסתבכת ילדה קטנה... תסתכלי לתמונות שבצד... תמונות יפיפיות נכון? הן של הנשמות האהובות עליי... אבל... יש ריבוע ריק בפינה, והוא מחכה רק לך, אז תבואי אליו... אל תפחדי..." התחלתי לעצום את עיניי, ולאט לאט טושטשתי ונרדמתי...
"אוי לא! אני חייבת לקום מהר!" חשבתי לעצמי "קומי, קומי, קומי!" קמתי בזמן המתאים, כמעט לפני שנכנסתי אל התמונה תפסתי את לוציפר בגרון והעפתי אותו מגופי, ראיתי חבל לצידי, תפסתי וקשרתי את לוציפר, "אל תדאג, כבשה קטנה, יש ריבוע שמחכה במיוחד בשבילך.." לחשתי לו, "זה עוד לא נגמר! אני עוד אחזורררררר!!!!!" צעק לוציפר, ובין רגע נכנס לתוך התמונה, "אל תדאגו משפחה יקרה, אני אציל אתכם, אני רק צריכה למצוא פטיש או מקל או...פנס?" ראיתי פנס עומד לצידי אבל זה לא היה פנס, הוא לא הוציא אור, אבל היה כתוב עליו בפעולה, הנחתי שהוא מוציא אור שאני לא יכולה לראות, אז כיוונתי אותו אל התמונות, היה אור גדול, אבל הצלחתי, משפחתי יצאה מהתמונות. "כל הכבוד מתוקה שלי! הצלת אותי ואת כל משפחתך, ידעתי שתביני את הרמז שלי!" אמרה אימי, "הרמז שלי?" שאלתי, "מי את חושבת שהייתה האישה העתיקה שראית, הנשמה שלי הצליחה לברוח והפכה לאישה זקנה, לכן גם היא התפוררה, כי לוציפר כלא אותה בתמונה, ולתמונה הייתה בינה מלאכותית, לכן התפוררתי, כי התמונה חטפה את נשמתי, אבל העיקר שהצלת אותי ואת בני משפחתך! וכעת, אפשר לצאת מפה!" הייתי כל כך נרגשת, לא האמנתי שזה יכל להיגמר ככה, ולא בצורה אחרת..."
חזרנו לבית, הבית עמד במקום, השלט שמוביל לבית של נרי נעלם, וסופת השלג החזקה שהתחילה כלילה קריר, סיימה את ההרפתקה הזו.
[+] אבל כנראה שלעולם לא אדע למה הבית נעלם...
תמונה

הסוף

סיפור יפה מאוד רק קצת ארוך לי מידי לקריאה ;)
תמונה
תעזרו לטום
למשימות של טום:viewforum.php?f=134
[+] חג שבועות שמח עם מקסי
תמונה
תודה רבה למקסי שהצליח לצלם תתמונה😘

שלח תגובה

חזור אל “סיפורים”